<h1>חדושי הרא"ה — חולין</h1>
<h2>דף ה:</h2>
[חולין ס"ד ע"ב] אמר חזקיה מנין לביצת טרפה שהיא אסורה מן התורה שנאמר [ויקרא י"א] ואת בת היענה, וכי בת יש לה ליענה. פי', והלא מטלת ביצים היא ולא שיך בה בת. ותו דאין דין הבת חלוק מאמה דלכתוב בתה. אלא זו ביצתה. פי', ומאי דכתיב [ויקרא א'] בני יונה התם נמי לדרשא קטנים ולא גדולים. ובגמ' שילינן אמאי דרשינן מבת היענה דהיינו ביצתה ולא אמרי' דהכי שמה כדכתיב [ישעי' י"ג] ושכנו שם בנות יענה, תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה. ומתרצי' דהתם פסיק ליה ספרא כשתי תיבות ולא פסיק לה בשני שטין, [למימרא דכיון דהכא בדאוריתא גבי בת היענה פסיק ליה בשני שטין,] ליכא תו למימר דהוי שמא. וכי תימא למה לי קרא לביצת טמאה [תיפוק ליה] דהא קימא לן [בכורות ה' ע"ב] דכל היוצא מן הטמא טמא. איכא למימר משום דביצת טהורה גופה כי שריא חדוש הוא אמאי לא חשיבא אבר מן החי, וכיון דחדוש הוא סד"א דטמאה נמי לישתרי קמ"ל. ותו דאיצטריך נמי קרא לחיובי מלקות. וביצת טהורה גופה דשריא אמרו רבואתא ז"ל דנפקא לן [מדכתיב] והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, [וכתיב] [דברים כ"ב] שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, [ודרשינן (ק"מ ע"א) לך] במותר לך לאפוקי עוף טמא שאינו חייב בשלוח הקן, ודרשי' נמי לך ולא לכלביך [למימרא דמידי הוא דחזאי לך לגופך]. כדדרשינן נמי גבי מילתא אחריתי בפרק אותו ואת בנו. [ש"מ דביצת טהורה חזאי ליה לגופיה.] וכי תימא וביצה טהורה למה לי דילפי' לה מקרא כיון דאפרוח שלה טהור לא סגיא דאיהי לאו טהורה דאי הויא לה טמאה הא קימא לן כל היוצא מן הטמא טמא. והא ליתה [ולאו מילתא היא] דאיפשר דביצה אסורה משום דחשיבא כאבר מן החי ואפרוח שלה טהור שחזר לטהרתו משום דאיתיה בתורת שחיטה. גרסי' במסכת (כריתות) [תמורה ל"א ע"א] אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן ביצת טרפה אסורה, אפרוח ביצת טרפה מותר, מאי טעמא, דכמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דגביל עפרא בעלמא הוא. פי', עד שלא תסריח הביצה אין האפרוח מתגבל ונוצר ואחר שתסריח הוא מתגבל ונוצר ובאותה שעה כעפר הוא חשוב שכבר יצא מתורת אוכל. וגביל הוא מלשון לישה, מלשון עיסה לגבל [לקמן קכ"ב ע"ב]. ומהאי טעמא גופה הוה איפשר דביצה אסורה ואפרוח מותר אי לאו דרחמנא שרייה כדפרישית לעיל.
<h2>דף ו:</h2>
[חולין קי"ב ע"ב] רב מרי בר רחל אמלח ליה בשרא שחוטה בהדי בשר נבלה. פי', ונמלחו שתיהן. אתא לקמיה דרבא אמ' ליה הטמאים [ויקרא י"א], לאסור צירן ורוטבן וקיפן. פי', הטמאים רבויא הוא ומרבה מיניה צירן וקיפן ורוטבן. והאי קרא בשרצים כתי', דאיפשר דלא נפקא ליה לשאר איסורין, דמה לשרצים שהן מטמאין בכעדשה, מה שאין כן בשאר איסורין. ובגמ' בפר' העור והרוטב [ק"כ ע"ב] מפרשי' מהיכא קימא לן, אלא דהכא לא איכפת ליה כיון דקושטא הוא דודאי אתרבי לן, והכי אורחא דתלמודא. וכיון דצירן אסירה דינא הוא דמיתסרא האי בשר שחוטה, דאע"ג דפרישנא לעיל דכל היכא דטריד לפלוט ואפלו בעוד דפליט ציר לא בלע דם, אבל ציר ודאי בלע ואפלו [אפלוט] דם וליכא טעמא דמשרג שריג.
<h2>דף ז.</h2>
ועד השתא לא איירינן אלא בביצה אבל ולד טרפה בשנתעברה ולבסוף נטרפה מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע [בגמרא]. והלכה כר' יהושע שהוא מתירו ואפילו לגבוה דר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע. ולא דמי לביצה לפי שזה יש לו חיות בפני עצמו. ובפרק קמא דביצה [ו' ע"א] נמי אמרינן באפרוח שנולד ביום טוב, רב אמר אסור פי' משום מוקצה, ואמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד [ביום טוב] מן הטרפה דשרינן ליה ולא חישינן ביה למוקצה. אלמא דשרי. והוא בשנתעברה ולבסוף נטרפה, כדקימא לן הכא דטרפה אינה יולדת. ולקמן נמי בפ' בהמה המקשה [ע"ה ע"א] מוכח הכי דולד טרפה מותר. דאמר רבא בשוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי שוחטין אותו ומותר, ואלו היתה אמו כשרה מותר בשחיטת אמו כדאיתא התם, עכשיו [דאמו טרפה] מותר בשחיטת עצמו. וטעמא דכולהו, משום דסברי עובר לאו ירך אמו הוא, שהרי יש לו חיות בפני עצמו. ור' יוחנן נמי אית ליה האי סברא במסכת תמורה [כ"ה ע"א], דאמרינן התם, אמר ר' יוחנן הקדיש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר. ופרישנא התם טעמא משום דקסבר עובר לאו ירך אמו הוא. ומשמע דהלכתא כר' יוחנן, דהתם ביבמות [ע"ח ע"א] מקשינן מינה לרבא דאמר התם נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה דטבילת אמו עולה לו, ומקשי עליה מיהא דר' יוחנן אמר עובר לאו ירך אמו הוא וכיון דכן אינו בדין שתעלה לו טבילת אמו, ומפרקינן שאני עובר דהינו רביתיה ואע"ג דלאו ירך אמו הוא ראוי שתעלה לו טבילת אמו. ואע"ג דבתמורה איתותב ר' יוחנן, התם לאו אעיקר שמעתיה איתותב, אלא דהתם מעיקרא אתינן למימר דר' יוחנן אליבא דכולי עלמא ומיהא איתותב התם למימרא דלא איפשר דתהוי שמעתיה לכולי עלמא אלא כתנאי, אבל עיקר שמעתיה דר' יוחנן לעולם איתיה. וקשיא לן דהא במסכת סנהדרין [פ' ע"א] אמרינן דרבא לית ליה דר' יוחנן, דאמר רבא התם ולד הנוגחת אסור היא וולדה נגחו, ולד הנרבעת אסור היא וולדה נרבעו. ובמסכת בבא קמא [מ"ז ע"א] [אמרי'] פרה שהזיקה גובה מולדה, כלומר מעוברת. ובמסכת גיטין [כ"ג ע"א] אמרינן אע"פ שאין העבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו, אם היתה השפחה מעוברת זוכה היא [בגט] לעוברה מיד רבה שלה. ובמסכת ערכין [ז' ע"א], האשה שהיתה יוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ואמרי עלה פשיטא גופה היא. [משמע מכל הני דעובר ירך אמו הוא]. ואיכא למימר דההיא דסנהדרין טעמא דההיא משום דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה כדפירשנא התם. אבל נתעברה אחר שנגמר דינה כפלוגתא דזה וזה גורם, [שהרי האב כשר ומותר, ולמאן דאמר זה וזה גורם] מותר האי נמי מותר, ולמאן דאמר אסור האי נמי אסור. והינו טעמא נמי דההיא דערכין דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה, [והינו] דמתמהינן עלה פשיטא גופה היא, אלמא דהא דאין ממתינין אותה לכולי עלמא מילתא פשיטא היא, וכלה מהאי טעמא דפרישנא דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה. וההיא דגיטין נמי [לא קשיא], דכולי עלמא לענין גט עוברה כגופה הוא. וההיא נמי דבבא קמא לענין נזק לאישתלומי מיניה, מכיון שהוא חיה ממנה בדין הוא לכולי עלמא שתהא כגופה כדפירש רבינו תם ז"ל.
<h2>דף יג:</h2>
[חולין פ"ג ע"א] מת ללוקח והא לא משך. הוא הדין דקשיא משחיטין כיון דלא משך, אלא דכיון דחד דינא הוא דהא בהא תליא נקט הא [דמת ללוקח] דתמיהא ליה טפי דאיכא פסידא טפי. ואסיקנא כר' אלעא אמר ר' יוחנן דבארבעה פרקים אלו העמידו דבריהם על דין תורה. דאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה לפיכך בארבעה פרקים אלו העמידו דבריהם על דין תורה. פי', הכא במאי עסקינן בשהקדים לו דינר, ומן התורה מעות קונות שכן דין קנין מן הסתם במעות, ומה טעם אמרו משיכה קונה תקנה היתה לתועלת הלוקח, [ולוקח גופיה ניחא ליה שלא יגמור קנינו] שלא יפסיד שמא יניח הפירות עדיין ברשות המוכר ושמא תפול בהם דליקה באונס ואם תאמר שהם קנויין ללוקח אין המוכר חושש לטרוח לכבות ולהציל. וכאן בארבעה פרקים אלו [לפי שעומד לשחיטה וכל אדם רוצה שיגמר קנינו] העמידו דבריהם על דין תורה. ודברי ר' יוחנן פרשתי אותם בגמרא בבא מציעא [מ"ו ע"א] בסיעתא דשמיא.
<h2>דף יז.</h2>
[חולין ע"ט ע"א] תניא אחריתי אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים, חנניה אומר נוהג בזכרים ובנקבות. פירש בגמרא דחנניה דריש אותו דמשמע זכר, וכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו דהינו נקבה, הילכך נוהג בכולן בין בזכרים בין בנקבות. וסבר חנניה חוששין לזרע האב כלומר דהולכין אחר זרע האב כמו זרע האם. כתב רבינו ז"ל איכא מאן דאמר ליתה להא דחנניה דאמר ליה ר' אבא לשמעיה כד מעיילת [לי] כודנייתא בריספק, כלומר כשתכניס פרדות לקשרן בעגלה למשוך אותה, עיין בהנך דדמיין להדדי ועייל. כלומ' הסתכל שיהו דומות זו לזו בזנב ובאזנים, לפי שאותן שאמן סוסיא זנב שלהן ארוך ואזניהם קצרות כשל סוס, ואותן שאמן חמורה זנב שלהן קצר ואזניהם ארוכות כשל חמור, אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב. [וסימנין דאוריתא. כלומר אין חוששין לזרע האב] אלא הולכין אחר האם לגמרי והנולדות מן הסוסיא דין סוס עליהן ומותרות עם הסוס, והנולדות מן החמורה דין חמור עליהם ומותרות עם החמור, לפיכך היה מזהיר לשמשו להסתכל אם היו דומות בסימנין הנזכרים שאלמלא כן וזו בת סוסיא וזו בת חמורה הוה ליה כמושך בסוס וחמור ואסור משום כלאים כדכתיב [דברים כ"ב] לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, ולא סוף דבר שור וחמור, ולא סוף דבר חרישה אלא כל מלאכה אסורה בשני מינין יחדו [כדאמ' בבבא קמא נ"ה ע"א]. אבל לדברי האומר חוששין לזרע האב אין שום הפרש בין שנולדים מן הסוסיא לנולדים מן החמורה אלא כאן וכאן זרע סוס וחמורה [מעורבין זה עם זה] ומין אחד הוא ומותרין זה עם זה [ואע"ג דלא דמיאן אהדדי], אבל כל אחד אסור עם סוס או עם חמור שהרי אינו מינו. ומאי דאמרינן וסימנין דאוריתא, כלומר סימנין אלו של זנב ושל אזנים, [סימנין] מובהקין [הם] לסמוך עליהם בשל תורה. [ור' אבא סבר לה כר' יהודה] דתניא ר' יהודה אומר פרדה שתבעה [זכר] אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה כלומר מינה ממש דאי איהי בת סוסיא או בת חמורה מרביעין עליה בן סוסיא או בן חמורה אבל לא בן חמורה לבת סוסיא [ולא בן סוסיא לבת חמורה], והינו משום דסבר אין חוששין לזרע האב, דאי חוששין לזרע האב בן חמורה מותר בבת סוסיא [ובן סוסיא מותר בבת חמורה] דאידי ואידי חד מינא הוא כדפרישנא, אלא לאו דאין חוששין לזרע האב. ואמרינן, פי' בכתובות [קי"א ע"ב] יצחק ושמעון ואושעיא אמרו הלכה כר' יהודה בפרדות. והילכתא כר' יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב. ואיכא מאן דאמר אם נתברר שהוא אביו ודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד דהא אמ' שמואל הלכה כחנניה. ומסתברא דליתה לחנניה עד כאן דברי רבינו ז"ל. ואיני מבין אותם דהא רבינו ז"ל מודה דהלכה כר' יהודה וכן האמת ור' יהודה ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא כדאיתא בגמ' בהדיא דדרשא דקרא גופיה מספקא ליה, והכי מוכח בהדיא הא דקאמר אין מרביעין עליה [לא] סוס ולא חמור אלא מינה, ואי אין חוששין כלל לזרע האב קאמ' אם הוא כדפרישנא בת סוסיא הרי היא מותרת בסוס ואם היא בת חמורה הרי היא מותרת בחמור. אלא [ודאי] דלאו [אין חוששין] כלל קאמר אלא הכי קאמר אין חוששין בודאי לזרע האב אלא ספוקי מספקא לן. [וקימא לן הכי בודאי כותיה דר' יהודה דאמר ספיקא הוא ונקיטינן בה כספקא ואזלינן בה לחומרא.] הילכך כללא דמילתא אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים בין בנקבות כשאנו יודעים בודאי האב. ופרדות אסורות עם סוס ועם חמור וזו עם זו אלא אם כן בידוע שהם מין אחד ששתיהן בת סוסיא או בת חמורה וזה נכר בזנב ובאזנים שהם סימנין מובהקין כמו שכתבנו למעלה.
<h2>דף כא:</h2>
[חולין פ"ג ע"א] מתני'. בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט. פי', לפי שבזמנים אלו מן הסתם לשחיטה הם קונים לפי שדרכן לעשות סעודה. ואלו הן, ערב יום טוב האחרון של חג. פי', לפי שהוא חג בפני עצמו והוא האחרון מרבין בשמחה. וערב יום טוב ראשון של פסח. וערב עצרת. וערב ראש השנה. וכדברי ר' יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל. פי', לפי שדרכן של גליל להרבות בסעודה באותו יום. [וכי אמרי' דצריך להודיעו למימרא דאם לא הודיעו הוי טעות.] ואמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל יש לו ריוח אין צריך להודיעו. [כלומר, דלא הוי מקח טעות. ו]פי', בזמן שאין לו ריוח, שאין ריוח ללוקחין לשחוט אלא ביום אחד דהשתא איכא למיחש שמא הראשון ישחוט האם ואחר כך ישחוט זה הבת. אבל יש לו ריוח לשחוט שלוקחין שאיפשר שלא ישחטו ביום אחד אין צריך להודיעו שמא לא ישחוט ביום אחד. ומפורש בתוספתא [ספ"ה] דר' יהודה אערב יום הכפורים קאי והתם הוא דאמ' בזמן שאין לו ריוח כגון שיום הכפורים בשני בשבת שהכל שוחטין באחד בשבת ולא מערב שבת [דאין שוחטין] שלשה ימים קודם לסעודה. [ויש לו ריוח הוא, כגון שיום הכפורים באחד משאר ימים שאיפשר לשחוט ערב יום הכפורים או יום שלפניו.] אבל בשאר ימים טובים [אין ריוח חשיבי לעולם ד]הכל שוחטין ביום טוב [עצמו] לכבוד היום. ומיהו בשאר ימים טובים [נמי זימנין דמשכחת בהו יש ריוח ו]מיתוקמא [בהו] דר' יהודה בדמקלע בשבת דהשתא יש לו ריוח ואין דבר ידוע שישחטו ביום אחד שהרי איפשר שזה ישחוט ביום חמישי בשבת וזה בערב שבת. ואפילו הכי דר' יהודה ודאי עיקר פלוגתיה אדר' יוסי מיתמרא. ולהכי אמרי' דלא פליג ר' יהודה אתנא קמא, דתנא קמא שפיר קתני צריך להודיעו אע"ג דזימנין דלא הוי הכי משום דרובא הוי הכי. ואיפשר דמודה תנא קמא לר' יהודה היכא דיש ריוח כגון דאיקלע יום טוב בשבת דאין צריך להודיעו ואפילו הכי תנא קמא תנא צריך להודיעו משום רובא דרובי ימים טובים לאו בשבת וליכא ריוח הילכך עיקר פלוגתיה דר' יהודה אדר' יוסי בלחוד היא דלא הוה ליה למיתני צריך להודיעו כדפרשינן.
והא דתנן בארבעה פרקים [בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו, ופליגי בה תנאי אימתי צריך להודיעו] למימרא דאם לא הודיעו הוה ליה מקח טעות והדר. משום דסתם הלוקחין לשחוט וכלן רוצין לשחוט ביום טוב לכבוד היום [ושוחטין ביום אחד כדמפרשי' לעיל]. מה שאין כן בשאר ימות השנה דליכא מקח טעות [משום דרובא דאינשי לאו לשחיטה זבני, ואי נמי זבני לשחיטה איפשר להם שלא לשחוט ביום אחד, וכיון דכן אפילו זבני בהדיא לשחיטה תו לא הוי מקח טעות כיון דאיפשר להם שלא לשחוט ביום אחד. דאי לא תימא הכי אלא דאפילו ארבעה פרקים לא הוי מקח טעות אלא] מיהו צריך להודיעו כי היכי דלא ליגע באיסורא דאוריתא [למה לי ארבעה פרקים אפילו כל שאר ימות השנה נמי במוכר הבת והאם צריך להודיעו מסתמא כי היכי דלא ליגע לוקח באיסורא דאוריתא, אלא דבשאר ימות השנה אם לא הודיעו לא הוי מקח טעות אבל בארבעה פרקים אלו הוי מקח טעות כדפרישנא]. אבל הלוקח אינו צריך לשאול לעולם דספק ספיקא הוא שמא אין לה [אם], ואם יש לה שמא לא מכרה [או לא מכרה] לשחוט, ואם מכרה שמא לא ישחטנה היום הלוקח. [אבל מוכר ודאי דלא נפישי ספקות גביה דאיהו ידע אם מכר הבת ואם צריך להודיעו אע"ג דזימנין דאכתי איכא גביה דהאי מוכר רובא דזבני לרדיא ובאיסורין אזלינן בתר רובא, ובר מיהא תרי ספיקי נינהו כגון דזבנה לקמא בסתם דילמא קמא לא זבנה לשחיטה, ואי נמי זבנה לשחיטה דילמא לא שחטי ביום אחד צריך להודיעו, דנהי אפילו הכי דמהאי טעמא לא מיחייב מדינא ואם לא הודיעו לא הוי מקח טעות ואפילו ליכא מהני אלא חדא דכל היכא דאיכא אפילו חדא תו ליכא מקח טעות, אבל לענין הודעא כיון דלא נפקא ליה מוכר מידי ודיבורא בעלמא הוא ואיהו ידע דמכר בת ואם איפשר דאתי לידי איסורא ראוי שיודיעו לאפרושי מאיסורא וכי היכי דלא ליגע באיסורא דאוריתא].
[חולין פ"ג ע"א] תנא ואם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע. פי', דאפילו בהני פרקים שאדם מוכר הרבה בהמות וכלן לשחוט מן הסתם אין לו לחוש ואפילו המוכר עם הארץ [דלית ליה לאמנועי מלשחוט ומיכל בישרא כיון דספק ספקא הוא כדפרישנא].
[חולין ע' ע"א] מתני'. מבכרת שהיא מקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים. פי', דאע"ג דבכור קדשים, עד שלא יצא רובו לא חייל עליה קדושה ומותר להפסידו. יצא רובו הרי זה יקבר. פי', אליבא דכולי עלמא יצא רובו כאחת ומת וחתכו הרי זה יקבר, דהשתא קדוש [ואסור להאכילו, לכלבים]. ונפטרה מן הבכורה. פי', אפילו ארישא ואע"ג דלא חייל עליה קדושה, הבא אחריו תו לא חשיב פטר רחם, מידי דהוה אחררת דם דפוטרת מן הבכורה [בכורות כ"א ע"ב] כדאמרינן לקמן.
והא דאמרינן הכא [חולין ע"ז ע"א] במבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים. קשיא לן דהתם בבכורות [כ"א ע"ב] אמרינן, בהמה גסה ששפעה חררת דם תיקבר ונפטרה מן הבכורה והכא בשליא לא בעיא קבורה. ויש לומר דודאי הכא והכא לא קדשא דספק ספיקא הוא כדפרישנא לעיל. אלא התם הא פרישו טעמא דלפרסומה למילתא הוא דבעיא קבורה למימרא דחררת דם חשיבא לאיפטורי מבכורה. אבל בשליא לא בעיא פרסום [דמילתא דפשיטא הוא לכולי עלמא פטר רחם חשיבא ופטרה מבכורה] תנו רבנן בבהמה תאכלו לרבות השליא. יכול אפילו יצתה מקצתה. תלמוד לומר אותה ולא שיצתה מקצתה. פי', משום דחשבי' ליה כילוד כדפרישנא לעיל.
<h2>דף לא.</h2>
[חולין מ"ד ע"ב] הני מילי מידי דמזדבן בשומא, הכא מתקלא מוכח. פי', דמידי דמזדבן בשומא, איכא למיחש לחשדא שמא נתנו לו יותר מן הראוי לו בדמים אלו. אבל דבר הנמכר במשקל, הרי הוא דבר הנראה לכל שכן דמיו לכל אדם. כי הא דרבה שרא טרפה וזבן מינה בישרא, אמרה ליה בת רב חסדא אבא לא עביד הכי. שרא בוכרא. פי', מפני מום שהיה בו, ולא אכיל מיניה. אמר לה, הני מילי היכא דמזדבן בשומא, פי', כגון בכור בעל מום שיוצא לחולין, ואע"פ כן אסור למוכרו במקולין, וכן אסור לשקול בשרו בליטרא, מפני שאסור לנהוג בו כדרך שהוא נוהג בחולין [בכורות ל"א ע"א] הכא מתקלא מוכח. מאי איכא משום אומצא מעליא. פי', שנותנין לי ממיטב הבשר, כל יומא נמי אומצא מעליא משדרו לי. פי', ותו ליכא משום חשדא, דהא בלאו הכי נמי יהבי ליה מיניה.
<h2>דף לז:</h2>
[חולין י"ז ע"ב] ובגמ' אמרי' אמר ריש לקיש שלש פגימות הן, פגימת עצם בפסח שאסור בשבירת עצם, פגימת אזן בבכור להיות מום שיפסל בשבילו להקרבה, פגימת מום בקדשים במקום שאינו מום בבכור כדאיתא בבכורות [ל"ט ע"ב]. וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח, וכמה פגימות המזבח כדי שתחגור בה צפורן. ורב חסדא אמר אף פגימת סכין, ואידך בחולין לא קא מיירי. ושמעי' מינה מדקאמר האי טעמא ולא אמר ואידך פגימת הסכין לית ליה האי שיעורא, דהכי גמיר לה דכולי עלמא אית להו האי שיעורא לפגימת סכין. וכי איתמר לעיל מינה אמיא ושמשא לכתחלה הוא שנהגו בכך כל אחד ואחד לפי מה שסבור שהיא בדיקה יפה, אבל לעכב שיעורא ודאי לדברי הכל בחגורת צפורן. וכדמעיינת נמי בסוגיין דלעיל מינה לא משכחת לה במערבא מצרכי הכי, ולא בנהרדעא מצרכי הכי, דליכא לישנא דאצרכתא בחד מיניהו אלא בדקי לה בדקי לה, אלא בדרב אשי אמ' צריכה בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא, ואף רב אשי לא אמ' אלא לכתחלה אבל לעכב אין לנו אלא כמו שאמרנו בחגירת צפורן. נקטי מינה לכתחלה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא, לעכב בחגירת צפורן. וכל המעכב אחר סכין יפה הרי זה משובח. ורבנו ז"ל לא רצה למסור חגירת צפורן לכל.
<h2>דף לט.</h2>
[חולין נ"ה ע"א] אמר רכיש בר פפא לקתה בכוליא אחת טרפה. פי', שנתמסמס הבשר. אמרי במערבא והוא דמטי לקותא במקום חיוארא דתותי מתני. פי', הלובן שבתוך הכוליא שהוא תחת המתנים. והיכא דמשתכחן תלתא כוליאתא כשרה דאמרי' כל יתר כנטול דמי. ותניא נמי [בכורות ל"ט ע"א] ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת ולא בעלת שלש. ומדפסלינהו רחמנא לגבי גבוה מכלל דלהדיוט שרי.
[חולין מ"ח ע"ב] וסמפונא דריאה דאינקיב לחבריה טריפה. פי', הקנה מתפצל בסופו שלשה פיצולין אחד לכבד ואחד ללב ואחד לריאה כמו שכתבנו למעלה, ואם ניקב מה שכנגד חברו דהינו ממקום שמתפצל עד מקום שמתחבר בריאה, טריפה. אבל אחר שמובלע בריאה אינו נפסל בנקב שאין חסרון מבפנים אלא בשנימוח כדאמרינן לעיל [מ"ז ע"ב] והוא דקימי סמפונא. ותו מדמכשרינן לעיל במחט שנמצאת בריאה בדאיתא שלמה קמן דנפחינן לה ואם עולה בנפיחה כשרה ולא חישינן דילמא ניקב סמפון שבה, שמע מינה דלעולם לאחר שמובלע בריאה אינו נפסל בנקב.
<h2>דף לט:</h2>
ובגמ' אמרי' [חולין י"ז ע"ב] אמר ריש לקיש שלש פגימות הן, פגימת עצם בפסח שאסור בשבירת עצם, פגימת אזן בבכור להיות מום שיפסל בשבילו להקרבה, פגימת מום בקדשים במקום שאינו מום בבכור כדאיתא בבכורות [ל"ט ע"ב]. וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח, וכמה פגימות המזבח כדי שתחגור בה צפורן. ורב חסדא אמר אף פגימת סכין, ואידך בחולין לא קא מיירי. ושמעי' מינה מדקאמר האי טעמא ולא אמר ואידך פגימת הסכין לית ליה האי שיעורא, דהכי גמיר לה דכולי עלמא אית להו האי שיעורא לפגימת סכין. וכי איתמר לעיל מינה אמיא ושמשא לכתחלה הוא שנהגו בכך כל אחד ואחד לפי מה שסבור שהיא בדיקה יפה, אבל לעכב שיעורא ודאי לדברי הכל בחגורת צפורן. וכדמעיינת נמי בסוגיין דלעיל מינה לא משכחת לה במערבא מצרכי הכי, ולא בנהרדעא מצרכי הכי, דליכא לישנא דאצרכתא בחד מיניהו אלא בדקי לה בדקי לה, אלא בדרב אשי אמ' צריכה בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא, ואף רב אשי לא אמ' אלא לכתחלה אבל לעכב אין לנו אלא כמו שאמרנו בחגירת צפורן. נקטי מינה לכתחלה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא, לעכב בחגירת צפורן. וכל המעכב אחר סכין יפה הרי זה משובח. ורבנו ז"ל לא רצה למסור חגירת צפורן לכל.
<h2>דף מ.</h2>
[חולין צ"ג ע"א] ואמר ר' אבא אמר שמואל האי תרבא דאקליבוסתא אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הכסלים. פי', אקליבוסתא עצם קטן הוא ומונח על עצם שקורין אנקא, ועליו יש חלב תחת ראש המותן שקורין לונביל. ורבינו ז"ל כתב היכא דליפן אטמאתא, כלומר שהן מחוברות, זהו חלב שעל הכסלים. ולפיכך נקרא מי שרגלו גבוהה מחברתה כסול, כדתנן [בכורות מ' א'] השחול והכסול. וקאמרי רבואתא שהחלב שתחת הירכים בראש הכסלים הוא חיוארא דתותי מתני, [וקרום מפסיק בין זה החיורא ובין השומן שהוא תחת זה החיורא והעליון אסור והתחתון מותר].
[חולין נ"ח ע"ב] תנן התם. פי', בבכורות [מ' ע"א] לענין קרבן, בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש הרי זה מום. אמר רב הונא לא שאנו אלא שחסר ויתר ביד, אבל חסר ויתר ברגל טרפה נמי הוי, מאי טעמא כל יתר כנטול דאמי. פי', חסר ברגל הוי טרפה בשחסר במקום צומת הגידין דהוה ליה כמי שניטלו צומת הגידין, או שחסר במקום בוקא דאטמא, ואע"ג דבעינן איעכול ניביה, התם הוא בדאיתיה לירך ואיתנהו לניביה ונפסקו דהתם אמרינן דכל היכא דלא איעכול הדר ברי, אבל הכא בחסר דליתיה כלל כמאן דאיעכול דמי. והא דאמרי' כל יתר כנטול דאמי, פרש"י ז"ל כאלו ניטל גם כן האחר. והכי מוכחא שמעתין דאי בניטל איהו לא מיטרפא בהכי, ולקמן גבי סניא דיבי מוכח נמי הכי. ודוקא כשהוא יתר במקום שאלו ניטל האחר כנגדו באותו מקום טרפה, כגון במקום צומת הגידין, או בבוקא דאטמא למאן דאסר בוקא דאטמא דשף מדוכתיה בדלא איעכול ניביה, אי נמי הכא אע"ג דלא איעכול ניביה טרפה דכיון דאמרינן כל יתר כנטול דמי חשבינן ליה כמאן דניטל לגמרי, וכל היכא דניטל לגמרי אסורה ואע"ג דלא איעכול ניביה כדפרישנא לעיל [נ"ד ע"ב]. אבל [אם הוא יתר] למטה מן הארכובה לא, שאפילו אתה רואה אותו כאלו ניטל האחר אין בכך כלום. כללו של דבר לעולם רואין היתר כאלו ניטל מן האחר כנגדו של היתר. ואלו יש שני כבדים או שני טחולים רואין אותו כאלו ניטלו שניהם. אבל היה יוצא בכבד עצמו חתכה אחת יתירה או בטחול רואין אותו כאלו ניטל מן הכבד עצמו או מן הטחול עצמו כיוצא בו של היתר. וצריך עיון במקום שאלו ניטל כשרה ואלו ניקב טרפה כגון טחול אם היו שם שני טחולים והם מחוברין בסומכיה אם רואין כאלו ניטלו שניהם וכשרה, או רואין להחמיר כאלו ניטל היתר ונמצא ניקב בסומכיה וטרפה כל היכא דלא משתייר מיניה כעובי דינר זהב, וראוי להחמיר.
<h2>דף מא.</h2>
[חולין ע"ו ע"א] אמר רב יהודה למטה. [פי', למטה דקתני במתניתי'.] למטה מן הארכובה ומצומת הגידין. למעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין. ורכובה עצמה כנגדו בגמל ניכר. וכן שניטל צומת הגידין. כבר פרשנו למעלה [נ"ז ע"א] ששלשה עצמות הם, הרגל והוא הארכובה הנמכרת עם הראש. והשני השוק הנקרא אשקנקיל, ובראש [השוק] שכלפי הרגל צומת הגידין. ויש [בבהמה] עצם קטן בין השוק והרגל שמו ערקומא, ונקרא ברונקיק. והשלישי [הנקרא] קולית, ונקרא אוש מודולאר. ובראשו האחד מחובר עם השוק, ועל חיבור זה הראש כשנשמט אמרו שמוטת ירך [שהיא טרפה כדאיתא לעיל] [שם]. ובראשו האחר מחובר עם הגוף, ועל חיבור זה הראש אמרו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה בדאיעכול ניביה כדאיתא לעיל [נ"ד ע"א]. ומקום שהשוק והקולית מתחברין בו בגמל ניכר, [ונקרא ארכובה, והיא ארכובה השנית.] ורב יהודה פירש ארכובה דמתניתי' בארכובה זו הניכרת בגמל שהוא מקום שהשוק והקולית מתחברין [בו]. ולרב יהודה מתני' הכי קתני, בהמה שנחתכו רגליה למטה מן הארכובה השניה [ומצומת הגידין וזהו שנחתך הרגל לגמרי, או שנחתך במקום ארכובה ראשונה עצמה לגמרי, כשרה. דדין צומת הגידין ליתיה אלא למעלה מן הארכובה ראשונה דהינו עילוי ערקומא כדפרישנא לקמן.] ולמעלה [מן הארכובה השניה,] וזהו העצם השלישי והוא הקולית, אם נחתך טרפה. וכן שניטל צומת הגידין, והם בראשו של שוק שכלפי הרגל אם ניטלו טרפה. אבל אין בעצם זה טרפות אחר [מדין עצמו] אלא מפני שניטל צומת הגידין שבו. [והוא שלא נשמט, אבל אם נשמט טרפה, כדאמרינן לעיל בפרק אילו טרפות [נ"ז ע"א] דשמוטת ירך טרפה.] אבל אם נשבר הוא וצומת הגידין קימין, או שנחתך לגמרי למעלה מצומת הגידין כשרה. ובגמרא מתמה מי איכא מידי דאלו פסיק ליה מתתאי ומתה, כגון בשוק במקום צומת הגידין. ומעלאי פסיק ליה וחיי, כגון בשוק למעלה מצומת הגידין. ומתרץ אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיתה. [כלומר אפילו בחד אבר] כגון [נ"ה ע"א] טחול בקולשיה ובסומכיה, [דבקולשיה כשרה ובסומכיה טרפה].
[חולין ס"ג ע"א] תנו רבנן עורב זה עורב שחור. את כל עורב זה עורב עמקי. פ', שיש בו בהרות לבנות. וקרי ליה עמקי מפני שבהרת לבנה במקום שחרות נראית עמוקה כמראה חמה עמוקה מן הצל. והבא בראש יונים. פי', מין אחר של עורב שהוא בא בראש יונים, ולקמיה מפרש לשון בא בראש יונים מה הוא רוצה לומר. למינו, להביא את הזרזיר. למינהו, להביא סנונית לבנה. פי', תרי קראי כתיבי בעורב, בחד כתיב למינו, ובאידך [כתיב] למינהו. ואיכא דמפרשי דתרויהו משום למינהו ולא בעי אלא חד ריבויא משום דהני תרי מינא דעורב נינהו. והבא בראש יונים אמר רב פפא לא תימא דאתי בראש יונים. פי', אל תטעה לפרש בא בראש יונים שהוא שוכן עם היונים ושוכן בראשם, אלא דדאמי רישיה ליונים. זה כתב רבנו ז"ל, וסתם דבריו. ומן הנראה דתנא דהא מתניתא סבר כר' אליעזר [ס"ה ע"א] דאסר סנונית וזרזיר משום דאסר בשוכן [ושוה במנין הסימנין] אע"ג דלאו נדמה. והילכתא כרבנן דשוכן ונדמה קאמרי', וכיון שכן סנונית וזרזיר הרי הן מותרין דאינן נדמין בצורה ולא בסימנין [לגמרי], דזרזיר יש לו זפק וסנונית קרקבן נקלף, ובעורב ליכא בגופו אלא אצבע יתרה כדפרישנא לעיל.
<h2>דף מה:</h2>
[חולין ע"ח ע"ב] תנו רבנן יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים ובנקבות. פי', שיהא אסור לשחוט האב והבן ביום אחד, וכן האם והבן. ודין הוא כלומר שלא יהא נוהג אלא באחד מהם והוא באם, חייב כאן, כלומר באותו ואת בנו, וחייב באם על הבנים [דברים כ"ב], פי' במוצא קן צפור והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים לשלח האם. מה בשחייב אם על הבנים לא חייב אלא בנקבות. פי', דבהדיא כתיב אם, אף כשחייב אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בנקבות. לא אם אמרת באם על הבנים שכן לא עשה הכתוב מזומן כשאינו מזומן. פי', אם הקלה תורה באם על הבנים שאינו נוהג אלא [באם מצינו גם כן קולא אחרת שהקלה באותו ענין שאינו נוהג אלא] בשאינו מזומן כדכתיב [שם] כי יקרא, כלומר דרך מקרה. תאמר באותו ואת בנו שעשה [בו] הכתוב מזומן כשאינו מזומן הואיל ועשה בו הכתוב מזומן כשאינו מזומן. כלו'. שהחמירה עליו [תורה בכך] שחייבה כן [שיהא נוהג] בכולן יהא נוהג בזכרים ובנקבות, תלמוד לומר אותו [ויקרא כ"ב] אחד ולא שנים. אחר שחלק הכתוב כלו' שאינו נוהג אלא באחד מהם או בזכרים או בנקבות אלא שאיני יודע באי זה מהם יש לדין לזכות, כלומר שלא יהא נוהג אלא בנקבות שמעתה יש ללמוד זה משלוח הקן שאף כאן וכאן שאינו נוהג אלא באחד מהם וכיון שכן יש לומר חייב כאן וחייב באם על הבנים [וכאן וכאן לא חייב אלא באחד מהם] מה כשחייב באם על הבנים לא חייב אלא בנקבות אף כשחייב באותו ואת בנו לא חייב אלא בנקבות. ואם נפשך לומר אותו כתיב דמשמע זכר, כלומ' אם רצונך להקשות דכתי' אותו דמשמ' זכר, הרי הוא אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.
[חולין ע"ט ע"א] תניא אחריתי אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים, חנניה אומר נוהג בזכרים ובנקבות. פירש בגמרא דחנניה דריש אותו דמשמע זכר, וכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו דהינו נקבה, הילכך נוהג בכולן בין בזכרים בין בנקבות. וסבר חנניה חוששין לזרע האב כלומר דהולכין אחר זרע האב כמו זרע האם. כתב רבינו ז"ל איכא מאן דאמר ליתה להא דחנניה דאמר ליה ר' אבא לשמעיה כד מעיילת [לי] כודנייתא בריספק, כלומר כשתכניס פרדות לקשרן בעגלה למשוך אותה, עיין בהנך דדמיין להדדי ועייל. כלומ' הסתכל שיהו דומות זו לזו בזנב ובאזנים, לפי שאותן שאמן סוסיא זנב שלהן ארוך ואזניהם קצרות כשל סוס, ואותן שאמן חמורה זנב שלהן קצר ואזניהם ארוכות כשל חמור, אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב. [וסימנין דאוריתא. כלומר אין חוששין לזרע האב] אלא הולכין אחר האם לגמרי והנולדות מן הסוסיא דין סוס עליהן ומותרות עם הסוס, והנולדות מן החמורה דין חמור עליהם ומותרות עם החמור, לפיכך היה מזהיר לשמשו להסתכל אם היו דומות בסימנין הנזכרים שאלמלא כן וזו בת סוסיא וזו בת חמורה הוה ליה כמושך בסוס וחמור ואסור משום כלאים כדכתיב [דברים כ"ב] לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, ולא סוף דבר שור וחמור, ולא סוף דבר חרישה אלא כל מלאכה אסורה בשני מינין יחדו [כדאמ' בבבא קמא נ"ה ע"א]. אבל לדברי האומר חוששין לזרע האב אין שום הפרש בין שנולדים מן הסוסיא לנולדים מן החמורה אלא כאן וכאן זרע סוס וחמורה [מעורבין זה עם זה] ומין אחד הוא ומותרין זה עם זה [ואע"ג דלא דמיאן אהדדי], אבל כל אחד אסור עם סוס או עם חמור שהרי אינו מינו. ומאי דאמרינן וסימנין דאוריתא, כלומר סימנין אלו של זנב ושל אזנים, [סימנין] מובהקין [הם] לסמוך עליהם בשל תורה. [ור' אבא סבר לה כר' יהודה] דתניא ר' יהודה אומר פרדה שתבעה [זכר] אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה כלומר מינה ממש דאי איהי בת סוסיא או בת חמורה מרביעין עליה בן סוסיא או בן חמורה אבל לא בן חמורה לבת סוסיא [ולא בן סוסיא לבת חמורה], והינו משום דסבר אין חוששין לזרע האב, דאי חוששין לזרע האב בן חמורה מותר בבת סוסיא [ובן סוסיא מותר בבת חמורה] דאידי ואידי חד מינא הוא כדפרישנא, אלא לאו דאין חוששין לזרע האב. ואמרינן, פי' בכתובות [קי"א ע"ב] יצחק ושמעון ואושעיא אמרו הלכה כר' יהודה בפרדות. והילכתא כר' יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב. ואיכא מאן דאמר אם נתברר שהוא אביו ודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד דהא אמ' שמואל הלכה כחנניה. ומסתברא דליתה לחנניה עד כאן דברי רבינו ז"ל. ואיני מבין אותם דהא רבינו ז"ל מודה דהלכה כר' יהודה וכן האמת ור' יהודה ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא כדאיתא בגמ' בהדיא דדרשא דקרא גופיה מספקא ליה, והכי מוכח בהדיא הא דקאמר אין מרביעין עליה [לא] סוס ולא חמור אלא מינה, ואי אין חוששין כלל לזרע האב קאמ' אם הוא כדפרישנא בת סוסיא הרי היא מותרת בסוס ואם היא בת חמורה הרי היא מותרת בחמור. אלא [ודאי] דלאו [אין חוששין] כלל קאמר אלא הכי קאמר אין חוששין בודאי לזרע האב אלא ספוקי מספקא לן. [וקימא לן הכי בודאי כותיה דר' יהודה דאמר ספיקא הוא ונקיטינן בה כספקא ואזלינן בה לחומרא.] הילכך כללא דמילתא אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים בין בנקבות כשאנו יודעים בודאי האב. ופרדות אסורות עם סוס ועם חמור וזו עם זו אלא אם כן בידוע שהם מין אחד ששתיהן בת סוסיא או בת חמורה וזה נכר בזנב ובאזנים שהם סימנין מובהקין כמו שכתבנו למעלה.
<h2>דף מו:</h2>
[חולין ס"ח ע"א] בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר. פי', דין תורה שיהא העובר ניתר בשחיטת אמו עד שלא יצא לחוץ, אבל יצא לחוץ מה שיצא אסור והשאר מותר בשחיטת אמו. והינו דקתני שאם הוציא העובר ידו והחזירה ושחט את אמו מותר שאר העובר מלבד ידו שהוציא. והאי דקתני החזירה הוא הדין בלא החזירה, אלא אידי דבעי למיתנא סיפא אע"פ שהחזירו אסור, תנא רישא נמי החזירה. הוציא את ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד. פי', הרי זה כילוד כלו כיון שהוציא ראשו ושוב אינו ניתר כלל בשחיטת אמו ואע"פ שהחזירו. חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה. פי', [חותך מן העובר שבמעיה ונשאר שם מותר באכילה,] שכל זמן שהעובר במעי אמו ניתר בשחיטת אמו בין חי בין מת בין שלם בין מחותך, והעובר אינו אסור בעודו במעי אמו שאפי' מת ניתר בשחיטתה. מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. פי', אם חותך מן הטחול ומן הכליות [של בהמה עצמה] אע"ג דלא מיטרפא בהכי, כדתנן [נ"ד ע"א] ניטל הטחול ניטלו הכליות כשרה. אם חזר ושחטה מה שנחתך ממנה אע"פ שהוא עדין במעיה אסורין, שאין ניתר בשחיטה אלא העובר ולא מה שבגופה כיון שנחתך. זה הכלל [כל] דבר שהוא גופה אסור, כלומר אם נחתך ממנה אינו ניתר בשחיטתה [ואע"פ שהוא עדין במעיה בשעת שחיטה. דבר] שאינו גופה מותר, כלומר שהוא ניתר בשחיטתה.
<h2>דף נא.</h2>
[חולין ס"ז ע"א] דבי ר' ישמעאל תנא במים במים שני פעמים אין זה כלל ופרט, אלא ריבה ומיעט וריבה. במים ריבה. [פי', למימרא דבכל מים בעינן סנפיר וקשקשת כדפרישנא לעיל דאסופא דקרא קאי.] בימים ובנחלים מיעט. [פי', למימרא דלא בעינן סנפיר וקשקשת אלא בימים ובנחלים,] במים חזר וריבה, ריבה ומיעט וריבה, ריבה הכל. פי', תנא דבי ר' ישמעאל במקום כללי ופרטי דריש ריבויי ומיעוטי, [דסבר האי תנא דהכי דרשי' בכל התורה כלה במקום כללי ופרטי בריבה ומיעט וריבה. ואיכא דוכתין טובא בתלמוד דנפקא לן מיהאי דרשא... דכלל ופרט וכלל] והיינו דדריש הכי בריבוי ומיעוט וריבוי וזו היא מדה שבתורה וכך דינה דנימא דהיכא דריבה ומיעט וריבה ריבה הכל ומאי איכא לרבויי לאיסור חריצין ונעיצין ומכל מקום למאי מוקמי' מיעוטא דלא סגיא דלא דרשי' ליה אמרי' דמיעט בורות שיחין ומערות להיתירא. [והאי דרשא עיקר, ובהאי דרשא אפשוט לה כולה מילתא שפיר, דכלים ובורות ושיחין ומערות שארי, וחריצין ונעיצין אסירי. והדרי כאן מדרשא דלעיל, ומייתי' לה מריבויא דתאכלו מכל אשר במים, דאי מההיא דרשא לא ידעינן דינא דחריצין ונעיצין אי ילפינן להו לאיסורא מימים ונחלים אי מרבינן להתר בבורות שיחין ומערות, ולהכי שבקינן לההיא דרשא ומייתינן להאי דרשא דכללי ופרטי שהיא עיקר ומתוכח שפיר בהאי דרשא דכל כעין הפרט אסור הילכך חריצין ונעיצין אסור. ואורחא דתלמודא הוא הכי דמיתינן מעיקרא דרשא בחד גונא דלאו עיקר כמה דלא מצטריך לזה כי... הכא, ועוד דלא נחתינן לדינא דחריצין ונעיצין, והדר כי אתי לברור כולא מילתא הדר ביה מההוא ומיתי לה בדרשא דעיקר].
